רק כ־1.5% מתקציב משרד הבריאות מושקע ברפואה מונעת, חלק גדול מפעולות המניעה לקשישים כלל אינו מבוצע, ומספר הרופאים הגריאטריים ביחס לאוכלוסייה המבוגרת נמצא בירידה. דוח מבקר המדינה מציג תמונת סיכון מערכתית: מדינה שמאריכה חיים — אך אינה ערוכה מספיק לשמור על איכותם.
הזדקנות האוכלוסייה בישראל אינה עוד תחזית רחוקה, אלא מציאות מתקדמת שמעמידה את מערכות הבריאות, הרווחה, הסיעוד והשלטון המקומי בפני מבחן כבד. דוח מבקר המדינה בנושא היערכות המדינה להזדקנות האוכלוסייה מצביע על פער עמוק בין ההכרה הממשלתית באתגר לבין הביצוע בפועל: אין תוכנית לאומית רב־שנתית מתוקצבת, אין מדד אחיד לאיתור הידרדרות תפקודית או שבריריות, וחלק ניכר מפעולות המניעה שאמורות לשמר את בריאותם של אזרחים ותיקים אינו מגיע אליהם בזמן.
על פי הדוח, בשנת 2024 חיו בישראל כ־1.2 מיליון בני 65 ומעלה, כ־13% מתושבי המדינה. עד שנת 2050 צפוי מספרם להגיע לכ־2 מיליון, שהם כ־15% מהאוכלוסייה. המשמעות ברורה: ללא שינוי כיוון, מערכת הבריאות תידרש לטפל במספר הולך וגדל של אזרחים ותיקים, כאשר רבים מהם יגיעו לטיפול רק לאחר שכבר חלה הידרדרות רפואית או תפקודית.
מניעה שמגיעה מאוחר מדי
אחד הממצאים המדאיגים בדוח נוגע להשקעה ברפואה מונעת. לפי מבקר המדינה, בשנת 2025 הושקעו ברפואה מונעת כ־930 מיליון שקל בלבד מתוך תקציב משרד הבריאות של כ־62 מיליארד שקל — כ־1.5% בלבד. כלומר, רוב משאבי המערכת עדיין מופנים לטיפול במחלה לאחר שהתפתחה, ולא למניעת הידרדרות מראש.
פרסום:
עוד עולה מהדוח כי פעולות מניעה רבות אינן מבוצעות בהיקף מספק. בבדיקת פעולות המניעה וקידום הבריאות המתועדות בקופות החולים נמצא כי כ־91% מהפעולות לא בוצעו, ובפעולות שאינן מדווחות לתוכנית מדדי האיכות של משרד הבריאות שיעור הביצוע הממוצע עמד על 15% בלבד. המשמעות בפועל היא שמערך המניעה מתפקד באופן חלקי, ולעיתים מופעל דווקא כאשר האדם כבר חולה או שברירי — במקום לפעול מוקדם יותר בקרב אוכלוסייה מבוגרת שעדיין מתפקדת ובריאה יחסית.
מבקר המדינה מציין כי פעולות מניעה בקרב אזרחים ותיקים אמורות לדחות התפתחות מחלות, לצמצם נפילות, לאתר שימוש יתר בתרופות, להפחית בדידות ודיכאון, לשמר תפקוד עצמאי ולהאריך את שנות החיים הבריאות. אלא שבהיעדר מדדים, יעדים ותמריצים ברורים — פעולות אלה אינן מתבצעות באופן שיטתי.
פחות רופאים גריאטריים, פחות מיטות
הבעיה אינה מסתכמת במניעה. הדוח מצביע גם על שחיקה בתשתיות הטיפול. מספר הרופאים הגריאטריים ביחס לאוכלוסייה המבוגרת ירד ל־1.05 רופאים בלבד לכל 1,000 בני 75 ומעלה בשנת 2024, לעומת 1.07 בשנת 2020. במקביל, חלה ירידה של 16% במספר מיטות האשפוז הגריאטריות ל־1,000 בני 75 ומעלה בין השנים 2020–2023.
הנתונים הללו מטרידים במיוחד משום שהצורך בטיפול גריאטרי אינו דומה לטיפול רפואי רגיל. אדם מבוגר עשוי להתמודד במקביל עם כמה מחלות כרוניות, נטילת תרופות רבות, ירידה קוגניטיבית, סיכון לנפילות, בדידות, ירידה בתפקוד היומיומי וצורך בתיאום בין משפחה, רופא משפחה, קופת חולים, ביטוח לאומי, רווחה ושירותי סיעוד.
יו”ר המועצה הלאומית לגריאטריה ציין בדיון כי לרופא משפחה מוקצות כיום דקות ספורות בלבד לביקור של מטופל קשיש, בעוד שהערכה גריאטרית מלאה דורשת שעה עד שעה וחצי. גם ההכשרה הגריאטרית בבתי הספר לרפואה ובמסלולי רפואת המשפחה עדיין מצומצמת ביחס לגודל האתגר.
הקשישים הבודדים נשארים מחוץ למערכת
תחום נוסף שבו הדוח מצביע על כשל משמעותי הוא איתור אזרחים ותיקים בודדים. לפי הנתונים שהוצגו, 82% מהאזרחים הוותיקים הבודדים אינם מוכרים לגופים הממשלתיים הרשמיים. המשמעות היא שמרביתם אינם נמצאים על מפת הסיכון של המדינה — לא בהכרח במערכת הרווחה, לא בהכרח בשירותי הבריאות הקהילתיים, ולעיתים גם לא ברשות המקומית.
בדידות בגיל המבוגר אינה רק בעיה חברתית. היא גורם סיכון בריאותי של ממש, הקשור להחמרה במחלות כרוניות, דיכאון, ירידה בתפקוד, פגיעה בהיענות לטיפול רפואי וסיכון מוגבר לאשפוזים. לכן, איתור מוקדם של קשישים בודדים צריך להיות חלק ממדיניות מניעה ולא רק פעולה של רווחה לאחר משבר.
“הקופות מתחרות על צעירים — לא על קשישים”
בדיון בוועדה לביקורת המדינה עלה גם הכשל הכלכלי של המערכת. ד”ר גלית סגל, גריאטרית מקופת חולים מאוחדת, ציינה כי האוכלוסייה המבוגרת מהווה כ־10% ממבוטחי הקופה אך אחראית לכשליש מהוצאותיה.
לדבריה, במודל התקצוב הנוכחי אין לקופות החולים תמריץ אמיתי “להתחרות” על אזרחים ותיקים או להשקיע בהם באופן רחב. בפועל, מערכת שמתגמלת פחות מניעה ויותר טיפול במחלות קיימות מייצרת עיוות: היא משלמת ביוקר על הידרדרות שניתן היה אולי לדחות או לצמצם.
פרופ’ אמנון להד, נציג איגוד רופאי המשפחה, הוסיף כי פחות מ־40% מרופאי המשפחה בישראל הם מומחים. כאשר רופא שאינו מומחה נדרש לטפל במטופל מבוגר עם ריבוי מחלות, תרופות וסיכונים תפקודיים, המורכבות גדלה — והסיכוי להחמצת בעיות מוקדמות עולה.
משרד הבריאות: מדד תפקודי אחיד במקום מדד שבריריות
במשרד הבריאות מכירים בצורך בחיזוק המניעה, אך קיימת מחלוקת מקצועית מול מבקר המדינה לגבי אופי המדד שיש לקדם. ד”ר אפרת גיל, ראש האגף לגריאטריה במשרד הבריאות, אמרה כי המשרד מקדם רפורמה במבחני התמיכה בסיעוד בהיקף של כ־150 מיליון שקל בשנה, שמטרתה להתמקד במניעת הידרדרות תפקודית ובטיפול במרותקי בית.
לדבריה, משרד הבריאות מיפה את כלל מיטות האשפוז בהתאם לתחזיות האוכלוסייה עד שנת 2035, אך סבור כי נכון יותר לקדם מדד תפקודי אחיד ולא מדד שבריריות. מבקר המדינה, מנגד, מדגיש את הצורך במדידה לאומית שתאפשר איתור מוקדם של מי שנמצא בסיכון להידרדרות, ולא רק טיפול לאחר שהירידה כבר התרחשה.
השלטון המקומי כקו ההגנה הראשון
אחת המסקנות המרכזיות מהדיון היא שהפתרון אינו יכול להישאר רק במשרדי הממשלה או בקופות החולים. רות דיין, נציגת מרכז השלטון המקומי, הדגישה כי חלק גדול ממצבו הבריאותי של אדם נקבע בקהילה — בסביבת המגורים, בנגישות לשירותים, בהצללה, בתחבורה, במפגש החברתי וביכולת לצאת מהבית בבטחה.
רשות מקומית יכולה לזהות מוקדי סיכון שאינם מופיעים בתיק הרפואי: בניינים ללא מעלית, שכונות ללא צל, קשישים המתגוררים לבד, היעדר נגישות למרפאה, מחסור בספסלים, קושי להגיע למרכז קהילתי או היעדר פעילות חברתית קרובה לבית. במובן הזה, מניעת מחלות בגיל המבוגר מתחילה לא רק בבדיקת דם או חיסון — אלא גם במדרכה בטוחה, ספסל מוצל, פעילות קהילתית, ביקור בית ואיתור מוקדם של בדידות.
תוכנית האב נשארה על הנייר
הגרונטולוג פרופ’ יצחק בריק הזכיר כי כבר בשנים 2017–2018 גובשה בכנסת תוכנית אב לאומית להזדקנות האוכלוסייה, אך היא לא יושמה. לדבריו, ועדות שרים נכשלות פעם אחר פעם בשל פוליטיזציה, מאבקי סמכות ואגו בין גופים.
“הפתרון האמיתי חייב לרדת לרמת הקהילה והרשות המקומית”, אמר בריק. לדבריו, רק ברמה המקומית ניתן לחבר בפועל בין שירותי בריאות, רווחה, דיור, תעסוקה, התנדבות ופעילות חברתית — ולייצר מעטפת אחת סביב האזרח הוותיק.
מניעת סיכונים מתחילה לפני הנפילה
המסר המרכזי העולה מהדוח הוא שמדינת ישראל עדיין פועלת במודל תגובתי: מטפלת לאחר נפילה, לאחר אשפוז, לאחר ירידה תפקודית, לאחר בדידות קשה או לאחר שהמשפחה כבר קורסת תחת נטל הטיפול. מודל כזה יקר יותר, פחות יעיל ופוגע באיכות החיים של האזרחים הוותיקים.
החלופה היא מודל מניעתי: איתור מוקדם של שבריריות, בדיקות יזומות, התאמת תרופות, מניעת נפילות, פעילות גופנית מותאמת, תזונה, הכנה לפרישה, חיזוק קשרים חברתיים, ביקורי בית ושיתוף פעולה מובנה בין קופות החולים, הרווחה והרשויות המקומיות.
הזדקנות האוכלוסייה אינה כישלון — היא הישג רפואי וחברתי. השאלה היא האם ישראל תדע להפוך את הארכת החיים גם להארכת שנות הבריאות, העצמאות והכבוד. כרגע, לפי דוח המבקר, התשובה עדיין רחוקה מלהיות מספקת.
