הרוח מתחזקת, המטען מתחיל לסטות והעבודה באתר עדיין בעיצומה. מי אומר "עוצרים" – מנהל העבודה או העגורנאי? האם קיימת מהירות רוח אחת שממנה אסור לעבוד? ומה עושים אם כבר תלוי מטען על האונקל? תקנות הבטיחות מטילות על העגורנאי אחריות ישירה שלא להפעיל עגורן בתנאי רוח מסוכנים – אבל ההחלטה המקצועית מחייבת הרבה יותר ממבט על תחזית מזג האוויר.
עגורנאי יושב עשרות מטרים מעל אתר הבנייה. מתחתיו מנהל העבודה, אתתים, פועלים, משאיות וחומרי בנייה. מולו זרוע באורך עשרות מטרים וממנה תלוי מטען שיכול לשקול טונות.
ואז הרוח מתחילה לעלות.
זו הנקודה שבה השאלה איננה תיאורטית: מי מחליט אם ממשיכים לעבוד?
התשובה בתקנות ברורה יותר מכפי שנדמה.
פרסום:
תקנה 73 לתקנות הבטיחות בעבודה בנושא עגורני צריח קובעת שאין להפעיל עגורן צריח כאשר נושבת רוח בעוצמה העלולה לסכן את יציבות העגורן או את העובדים בו או בקרבתו.
מיד אחריה באה תקנה 74 וקובעת כי החובה לקיים את ההוראות הללו מוטלת על העגורנאי.
כלומר, כאשר העגורנאי מעריך שתנאי הרוח הפכו את ההפעלה למסוכנת – הוא אינו אמור להמתין שמישהו מהמשרד באתר יאשר לו לעצור.
הוא צריך לעצור.
אז מי באמת מחליט – העגורנאי או מנהל העבודה?
למנהל העבודה אחריות רחבה לבטיחות באתר והוא רשאי ואף נדרש להפסיק פעילות כאשר נשקפת סכנה.
אבל במקרה הספציפי של הפעלת עגורן ברוח מסוכנת, התקנות מטילות חובה ישירה גם על מי שיושב בעמדת ההפעלה – העגורנאי.
מנהל עבודה יכול לומר: "מפסיקים לעבוד".
העגורנאי יכול לומר: "אני לא מניף בתנאים האלה".
ומה שלא אמור לקרות הוא מצב שבו שיקולי לוחות זמנים, יציקת בטון שממתינה או משאית שכבר הגיעה לאתר גוברים על ההחלטה הבטיחותית.
אם מבחינת העגורנאי תנאי מזג האוויר אינם מאפשרים הפעלה בטוחה של העגורן – אין ממשיכים בהנפה רק מפני שמישהו למטה רוצה "לסיים עוד אחת".
אין בחוק מספר קסם של קמ"ש
זו אולי הנקודה החשובה ביותר.
אין מספר אחיד שאפשר להדפיס על שלט באתר ולומר: עד כאן מותר, מכאן אסור – לכל עגורני הצריח בישראל.
העגורנים אינם זהים.
יצרנים ודגמים שונים מוגדרים לעבודה בתנאים שונים. גם תצורת העגורן, גובהו, אורך הזרוע ומצבו משפיעים.
ולכן המספר החשוב לעגורנאי הוא בראש ובראשונה המגבלה שקבע יצרן העגורן הספציפי להפעלה.
כאשר קיימת מערכת למדידת רוח בעגורן, הנתון שהיא מציגה הוא כלי חשוב בקבלת ההחלטה.
אבל גם המספר לבדו אינו מספיק.
העגורנאי לא מסתכל רק על מד הרוח
מי שיושב בתא רואה דברים שאינם מופיעים בתחזית מזג האוויר.
הוא רואה כיצד המטען מתנהג.
האם הוא מתחיל להסתובב?
האם הוא נסחף הצידה?
האם קשה לעצור את התנודה?
האם משב פתאומי מזיז אותו ממסלול ההנפה?
האם ניתן להביא את המטען לנקודת היעד בשליטה מלאה?
אלה אינם פרטים שוליים.
עבור העגורנאי, התנהגות המטען היא מידע בטיחותי בזמן אמת.
רוח ממוצעת יכולה להיות סבירה, אבל משב חזק שמגיע בדיוק כאשר לוח גדול נמצא באוויר יכול לשנות את המצב בתוך שניות.
דווקא המטען הקל עלול להיות בעייתי
גם כאן המשקל לבדו מטעה.
שק של חומר כבד וקומפקטי עשוי להתנהג ברוח בצורה שונה לחלוטין מלוח חיפוי גדול או מתבנית רחבה שמשקלם נמוך יותר.
הסיבה היא שטח הפנים.
לוח גדול פוגש את הרוח כמו מפרש.
ככל ששטח הפנים גדול יותר, כך כוח הרוח הפועל עליו יכול להיות משמעותי יותר.
לכן לפני הנפת מטען ברוח צריך לשאול לא רק:
כמה הוא שוקל?
אלא גם:
איזו צורה יש לו וכמה שטח הוא מציג לרוח?
זו אחת הסיבות שלא ניתן לקבוע את בטיחות ההנפה רק לפי מספר הקילוגרמים שעל תעודת המטען.
הרוח עולה באמצע ההנפה – מה עושים?
זה התרחיש שמעניין באמת את אנשי האתר.
המטען כבר באוויר והרוח מתחזקת.
בשלב הזה המטרה אינה "לגמור מהר את ההנפה".
המטרה היא להחזיר את המצב לשליטה.
כאשר תנאי הרוח אינם מאפשרים להמשיך בבטחה, העגורנאי צריך להפסיק את ההפעלה המסוכנת ולהביא את המטען למצב בטוח ככל שניתן, בהתאם לתנאי האתר ולהוראות ההפעלה של העגורן.
אין ממשיכים לנסוע עם המטען רק משום שהוא כבר יצא לדרך.
ואין לנסות "לנצח" מטען שמתחיל להתנדנד באמצעות תנועות חדות של העגורן.
ברגע שהרוח מתחילה לנהל את המטען במקום שהעגורנאי ינהל אותו – זו כבר נורת אזהרה משמעותית.
ומה אומר העגורנאי למנהל העבודה?
בפועל, התקשורת צריכה להיות קצרה מאוד.
לא דיון ולא משא ומתן.
"התנאים אינם בטוחים. אני מפסיק הנפות."
מנהל העבודה צריך לדעת שהפסקת עבודה בתנאי מזג אוויר מסוכנים היא חלק מתפעול מקצועי של עגורן ולא "סירוב לעבוד".
במערכת עבודה תקינה כלל לא צריך להגיע לעימות כזה.
עוד בתחילת היום צריכים מנהל העבודה והעגורנאי לדעת אם צפויות רוחות חריגות, אילו הנפות מתוכננות ואילו מהן רגישות במיוחד לרוח.
גם האתת צריך להבין שההנפה השתנתה
העגורנאי אינו עובד לבדו.
במקרים רבים הוא תלוי באתת, ובמיוחד כאשר המטען או נקודת ההנחה אינם נמצאים בקו ראייה ישיר מתא המפעיל.
ברוח חזקה התקשורת הזו הופכת חשובה עוד יותר.
אם המטען נסחף, מסתובב או מגיע לנקודה שבה האתת אינו מסוגל לשלוט בבטיחות סביבת ההנפה – זו אינה סיבה "לנסות שוב".
זו סיבה לעצור.
גם תקשורת לקויה בפני עצמה יכולה להפוך הנפה שאמורה להיות פשוטה להנפה מסוכנת.
סיימנו לעבוד בגלל הרוח. עכשיו מה?
כאן מתחילה נקודה נוספת שהכתבה הקודמת כמעט לא נגעה בה.
הפסקת הנפות אינה בהכרח סוף הטיפול בעגורן.
יש להביא אותו למצב מחוץ לשירות – Out of Service בהתאם להוראות היצרן של העגורן הספציפי.
אין להשאיר מטען תלוי.
תקנות עגורני הצריח קובעות שעגורנאי אינו עוזב את עמדת התפעול כאשר נשאר מטען תלוי בעגורן. לפני עזיבת העמדה יש גם להביא את ידיות ההפעלה למצב המתאים ולהפסיק את אספקת החשמל כנדרש.
אלא שבעגורן צריח יש עוד שאלה חשובה מאוד:
מה קורה לזרוע כאשר העגורן נשאר בלילה ברוח?
למה לפעמים דווקא צריך לאפשר לעגורן להסתובב?
אנשים שרואים עגורן צריח מסתובב בלילה ברוח עלולים לחשוב שמשהו התקלקל.
במקרים רבים ההפך הוא הנכון.
בהתאם לתכנון ולהוראות היצרן, כאשר העגורן במצב מחוץ לשירות, מנגנון הסיבוב עשוי להידרש להיות במצב המאפשר לזרוע להתיישר עם כיוון הרוח.
התופעה מכונה לעיתים Weathervaning.
במקום שהזרוע תעמוד מקובעת כנגד הרוח ותספוג עומסי צד גדולים, היא יכולה להסתובב בהתאם לכיוון הרוח.
מינהל הבטיחות אף מדגיש במסגרת היערכות לחורף את הצורך לוודא את תקינות מנגנון שחרור הבלם במנועי הסיבוב במצב Out of Service.
אבל כאן אסור לאלתר.
אין כלל של "תמיד משחררים בלם".
מצב העגלה, האונקל, מערכת הסיבוב ושאר פעולות ההשבתה חייבים להתבצע לפי הוראות היצרן של אותו עגורן.
ומה אסור להשאיר על העגורן?
מטען תלוי – בוודאי שלא.
מינהל הבטיחות אף פרסם בעבר הנחיה מפורשת בנושא איסור שימוש במטען, לרבות משקולות בקצה עגורן צריח, כאשר העגורן נמצא במצב מנוחה.
גם שילוט ואלמנטים המותקנים על העגורן אינם עניין אסתטי בלבד.
שלט פרסום גדול הוא שטח שעליו פועלת הרוח.
לכן גם התקנת שילוט ומפרשי רוח צריכה להתאים להוראות היצרן ולאופן שבו תוכנן העגורן.
מה שנראה מהרחוב כמו יריעת פרסום תמימה יכול להפוך בגובה לעומס רוח משמעותי.
ומה עושים בבוקר שאחרי?
הרוח נחלשה.
זה לא אומר שמדליקים מיד את העגורן ומתחילים להניף.
העגורנאי צריך לוודא שהעגורן כשיר לעבודה ושאין סימן לליקוי או לתופעה חריגה.
אם במהלך הסערה התרחש אירוע חריג, התגלה ליקוי או קיים חשש לפגיעה בעגורן – אין להתייחס אליו כאל "עוד בוקר".
ליקוי בעגורן צריך להיות מדווח ולקבל את הטיפול המקצועי הנדרש לפני חזרה להפעלה.
בנוסף יש לבדוק את סביבת העבודה.
הרוח יכולה להזיז לא רק את העגורן אלא גם חומרים, גדרות, רשתות, פיגומים וציוד אחר באתר.
עגורן תקין בתוך אתר שהפך למסוכן עדיין אינו מאפשר עבודה בטוחה.
כך צריך להיראות יום עם תחזית לרוחות חזקות
עוד לפני שהעגורנאי עולה לתא, מנהל העבודה וצוות האתר צריכים לדעת מה צפוי.
יש לבדוק את תחזית הרוחות ואת הוראות היצרן לעגורן.
יש לזהות מראש הנפות בעלות שטח פנים גדול.
יש לוודא שמערכות מדידת הרוח וההתרעה, ככל שהן מותקנות, תקינות.
יש לבדוק ששילוט ואלמנטים המחוברים לעגורן ולעבודות האתר מאובטחים.
ויש להחליט מראש כיצד תופסק הפעילות אם התנאים יחמירו.
לא בזמן שלוח גדול נמצא 40 מטר מעל הקרקע.
שבעה כללים מעשיים לעגורנאי ולמנהל העבודה
1. מכירים את מגבלת היצרן.
לא עובדים לפי שמועה מאתר אחר ולא לפי מספר שמתאים לעגורן מדגם אחר.
2. מסתכלים גם על המשבים ולא רק על הממוצע.
שינוי חד יכול להיות משמעותי יותר מרוח יציבה.
3. בוחנים את המטען, לא רק את משקלו.
מטען רחב עלול להפוך למפרש.
4. אם העגורנאי מעריך שההפעלה אינה בטוחה – הוא מפסיק.
תקנות עגורני הצריח מטילות עליו חובה ישירה בנושא.
5. לא משאירים מטען תלוי.
גם לא "רק לכמה דקות עד שהרוח תרגע".
6. משביתים את העגורן לפי הוראות היצרן.
Out of Service הוא מצב תפעולי מוגדר, לא פשוט כיבוי של המפסק.
7. לא חוזרים לעבוד אוטומטית כשהרוח נרגעת.
מוודאים שהעגורן וסביבתו כשירים לפני חידוש הפעילות.
האחריות יושבת גם בתא העגורנאי
עגורן צריח הוא אולי הציוד הבולט ביותר באתר הבנייה, אבל קבלת ההחלטה ברגעים הקריטיים מתרחשת לעיתים בתוך תא קטן עשרות מטרים מעל הקרקע.
שם נמצא האדם שמרגיש כיצד העגורן מגיב.
שם רואים את המטען מתחיל לסטות.
ושם מתקבלת לעיתים ההחלטה החשובה ביותר של אותו יום:
להמשיך – או לעצור.
החוק אינו דורש מהעגורנאי להוכיח בדיעבד שהרוח הייתה "מספיק חזקה".
הוא דורש שלא להפעיל עגורן כאשר הרוח עלולה לסכן את יציבותו או את האנשים הנמצאים בו ובקרבתו.
ולכן כשעגורנאי אומר שההנפה אינה בטוחה, השאלה באתר לא צריכה להיות:
"אפשר בכל זאת לסיים עוד הרמה אחת?"
השאלה צריכה להיות:
"מה צריך לעשות עכשיו כדי להשאיר את העגורן ואת האתר במצב בטוח?"
